כשהייתי ילד, מצאתי את עצמי פעמים רבות משתעמם.

לפעמים הייתי הולך לחדר, לוקח את אחד צעצועים שלי ומתחיל לפרק אותו. מאוד עניין אותי לדעת מה יש בפנים ואיך הוא עובד. אז לקחתי מברגים מארגז הכלים של אבא שלי ולמרות שידעתי שיכעסו עלי אם אפרק ואהרוס צעצוע עובד, לא התאפקתי, תחושת הסקרנות לגלות מה יש בפנים והחוויה לעבוד עם כלי העבודה סיפקו לי תירוצים משכנעים למה מאוד חשוב שאני אפרק את הצעצוע, תחשבו על ילד שמקבל ביצת קינדר, אך אסור לו לפתוח את ההפתעה שבפנים. כך הרגשתי  🙂 והתחלתי בפירוק.

אני זוכר שתמיד קיוויתי שיהיה בצעצוע מנוע, או איזה מנגנון מגניב עם גלגלי שיניים, או אולי משהו שאני בכלל לא מכיר.

הציפייה הייתה גדולה, ואם במקרה היו שני מנועים, השמחה הייתה כפולה.כשהסרתי את מעטפת הצעצוע, והפנים נחשף, זה הרגיש כמו לראות מבפנים איך עובד בנאדם. זאת הייתה חוויה מרגשת.

לפני שהמשכתי לשלב הבא, עניין אותי להפעיל את הצעצוע, לראות מה מפעיל את מה, להסתכל על כל גלגלי השיניים שמחוברים אחד לשני ולבחון איפה ההתחלה ואיפה הסוף… בדיעבד אני מבין כמה הפירוק וההתבוננות, עזרו לי להבין את עקרונות המכניקה והקונסטרוקציה.

כשכל חלקי הצעצוע היו פרוסים לפני, המנגנון, המנוע הגלגלים ושאר החלקים, התחלתי לחשוב מה אני יכול לעשות איתם. באותו הרגע כל תכולת החדר נראתה לי כמחסן חומרים שמיועד להקריב את עצמו למען הפרויקט שעתיד היה להיבנות. לפעמים קיבלתי החלטה מראש מה ארצה לבנות ולפעמים החלטתי לפי מה שמצאתי. בכל מקרה היה עלי להפעיל את הדמיון אילו דברים קיימים יכולים למצוא יעוד אחר בעולם שלהם ובעולם שלי.

נניח והחלטתי לבנות רכב שטח קטלני, והיה חסר לי ציר שיחבר בין גלגל לגלגל, הייתי סורק את החדר עד שעיני היו נתקלות בקופסת הדוקים, ואם לא הייתי מוצא את החלק בחדר, הייתי רץ אל המטבח, ואם לא שם, אז בחוץ. מה שבטוח הוא שהייתי בסוף מוצא.

המשחק גרם לי לראות את העולם כמחסן גדול של חלקי חילוף, ועד היום כשדבר מה מתקלקל, במקום לקנות חדש, אני נהנה לבדוק איך אוכל לפתור את הבעיה, ולתקן בעצמי, זה בדרך כלל לא כל כך קשה. בכל אופן האילתור היה כיף גדול. וכשסיימתי לבנות את המשחק החדש שלי, שהיה הכלאה של מה לא, הייתי נהנה מהמשחק יותר מכל משחק אחר שקנו לי, הרגשתי שהוא חלק ממני. 

היום, כבר מבינים את הערך של המשחק שתיארתי בסיפור, אך דווקא עכשיו עם ההתפתחות הטכנולוגית המרשימה, הילדים זונחים את המשחק, המחקר ומלכת היד ולרוב מתאמנים בהזזת אצבע על מסך שטוח בעולם דו ממדי. 

אני זיו, מייסד חברת לאב טינקרינג, וחשוב לי להכיר לילד את העולם הזה, להעניק לו את החוויה, לתת לו לאלתר, לתת לו לנסות ולתת לו ללמוד בעצמו מתוך הניסיון . לסמוך עליו, לתת לו את העצמאות להבין בעצמו שהוא מסוגל, בלי ציונים ובלי תחרות, עם כלי עבודה אמיתיים, כי ככה לומדים!

לחשוף אותו לחומרים וטכנולוגיות, לתת לו לשאול את השאלות שמעניינות אותו ולהיות שם כמלווה רק בנקודות שהוא זקוק לי כדי שיוכל להמשיך הלאה לבדו. לתת לו את ההזדמנות להיות יוצר ללא גבולות וללא הגבלות, לדמיין לשחק וליצור. לטנקר!

זאת הגישה של הטינקרינג וזאת האהבה שלנו 🙂 שנה טובה ויצירתית לכולם